לפעמים אני משתגעת ממה שרץ לי בראש, מחשבות של חשיבות עצמית, שיפוט וביקורת, קורבניות וקיפוח, השוואות וחמדנות, עצלנות ומרמרת.. מאיפה כל זה מגיע?? באמת מוזר ודי מביך, זה לא הקולות שאני מזדהה איתם אבל הם כל כך בתוכי – עד כדי כך שזו התנועה האינסטנקטיבית והאוטומטית שלי, זה פשוט קופץ, ממש בלתי רצוני.
אני מחזיקה מעצמי בן אדם ממוצע פלוס + פלוס עושה עבודה נונסטופ על להיות טובה יותר.. ועם זאת, כמות הג'יפה שיש בתוכי כל פעם מפתיעה מחדש.. מן מחשבות ראשוניות כאלה שמתפלקות לי יש לי סיפוק כשלמישהו לא הולך ולי כן. ואם למישהו הולך יותר טוב – עולה בי רצון שהוא יעלם מהעולם. או כשמישהו צריך עזרה – האגוצנטריות קופצת ופתאום חייבת לדאוג לעצמי במקום לרצות להיות בנתינה. וכשאני בנתינה אני רושמת אי-שם בפנקס נסתר כדי שאולי אצטרך להתחשבן בהמשך. שופטת אנשים במקום להזדהות איתם כי גמאני נפלתי בזה בחיים.. מה קורה כאן? למה הכל מרגיש הפוך לנשמה הטהורה והמוארת שהיא כל כולי?
ואז, גם מתחולל מאבק פנימי בין הקולות הנוראים האלה לבין הקולות הכי חזקים שלי שרוצים לעשות טוב שלום ואהבה לכולם – ערך הנתינה נותן לי את כל החמצן בחיים שלי, זה הצורך הכי מהותי וחזק שבשבילו באתי לעולם ובזכותם יש לי משמעות אנרגיות חיות ומנוע מטורף לעשייה.
אז רגע.. מי אני מה אני ומה קורה פה?! מאיפה באים כל הקולות האינסטנקטיבים המנמיכים – אם "במקור שלי אני טוב גמור אבא"?
ההסבר שהניח את דעתי ועשה לי סדר בחיים – הוא ההנחה שקודם כל אנחנו חיות וחלק מהטבע, טבוע בנו החלק החייתי ההישרדותי, המוח הזוחלי, וזה האינסטינקט הראשוני, והוא זה שמושך למטה (הוא לא באמת רע – יש בו חלקים וצרכים עמוקים וחשובים ששומרים עלינו – ועל המנגנון המטורף הזה עוד נדבר בהרחבה), ויש לנו את החלק הגבוה של האדם – הנשמתי האור הטוב המוסרי המודע הבוחר המתעלה מעל הדחפים והיצרים – והוא מושך אותנו למעלה לערכים שלנו – וזה עבודה אינטנסיבית יומיומית – עד הקבר..
אנחנו בעולם של תיקון המידות וכל רגע יש הזדמנות להיות עוד יותר טוב, וזה בעיניי שם המשחק של החיים האלו – בכל רגע להתעלות מעל החייה ולהיות בתגר הנשמה האלוהית, בעקבות זה קראתי לבן שלי עילאי. השיעור היומיומי הזה הזכיר לי את הסיפור המפורסם על שני הזאבים, אבל הפעם מצאתי את הגרסה המורחבת והעמוקה שלו:
זקן השבט ישב עם נכדו ליד המדורה, האש ריצדה על פניהם והוא אמר בקול שקט, "נכדי, בתוך כל אחד מאיתנו מתחולל מאבק קשה. זהו מאבק עד מוות בין שני זאבים." הילד הקשיב קשב רב.
"הזאב הראשון הוא זאב שחור שעשוי מקנאה, צער, חרטה, כעס, תאווה, יהירות, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, גאווה. הוא מונע מפחד. והזאב השני הוא זאב לבן שעשוי משמחה, שלום, אהבה, תקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפתיה, יושר, חמלה ואמונה. הוא מונע מרצון"
הנכד חשב על דבריו של סבו במשך כמה רגעים, ואז שאל: "סבא, ואיזה זאב מנצח?"
"את מי שאתה מאכיל" ענה הסבא "אבל, אם תאכיל רק את הזאב הלבן והטוב, הזאב השחור יהיה ממורמר, ויחכה לרגע שבו תהיה חלש או לא מרוכז כדי להתנפל עליך." הילד הופתע, והסבא המשיך, "חשוב לזכור שהזאב השחור מחזיק בתוכו תכונות עוצמתיות מאוד: יש לו ישירות, אומץ, נחישות, עקשנות והחושים שלו חדים. הוא נולד כדי להגן על הטריטוריה שלך, הוא זה שמזהה סכנות ואיומים. אם תרעיב אותו, הכוח שלו יופנה נגדך, אבל אם תתייחס אליו – הוא יתגייס לטובתך וישמור עליך. נוסף על כך, הזאב הלבן לפעמים שוכח את עצמו מרוב טוב, שוכח שגם הוא צריך לקבל, רך מדי מכדי להגן על עצמו – לכן הוא זקוק לפעמים לזאב השחור שיעמוד לצידו. שני הזאבים האלו הם השומרים שלך, כשאתה מקשיב למהות של שניהם – אתה הופך לאדם שלם. אז, ורק אז, המלחמה הפנימית נפסקת."
יש בתוכנו הרבה קולות, צרכים וחלקים, אני לומדת מזוהר שלום להיות ריבון על החלקים שבתוכי ממקום של כבוד לכל קול, בלי לשפוט – אלא באהבה וחמלה, ובעזרת תקשורת מקרבת משתדלת להבין איזה צורך עמוק, קמאי וקדוש חבוי בו, כדי להצליח להנהיג אותו מעלה לגדילה והתרחבות האור.